קחו נשימה עמוקה…

מאת: ד"ר מארק זלוצ‘ין | פורסם בשעה: 14:37 |

לכל אחד מאיתנו יש רגעים בחיים שפשוט בא לנו לצרוח, לפרוק, להשתחרר...

אבל מה לעשות – אנו מוגבלים על ידי מיליוני כללים שהטמענו מן ההורים, המורים, בעלי הסמכות למיניהם.לחלק מן הכללים יש משמעות גם היום...

חלק אחר היה אולי רלוונטי כשהיינו קטנים, אך מזמן כבר פג תוקפם...

וחלקם הגדול של הכללים הללו פשוט מגביל אותנו גופנית ונפשית, מפריע לנשום, לנוע, לדבר, לצרוח, לעשות אהבה, ליהנות מכל רגע בחיים ...

לא בכדי, חלק גדול מן העבודה שאנחנו עושים בסדנאות
M-Focusing מכוונת אל דפוסים ואמונות מגבילות...

אבל מה לעשות -  העבודה הזאת יכולה לקחת זמן ולפעמים  בא לנו לעשות משהו חזק ומהר, כדי להשתחרר מכל ה"זבל הרגשי" שצברנו...

וכאן בא לעזרתנו תהליך מופלא בשם "ריבירסינג" - rebirthing - שידוע גם בתור "נשימה מעגלית" או "נשימה הולוטרופית". מדובר בטכניקה עוצמתית של נשימה המאפשרת להשתחרר מכל הכבלים הפנימיים הללו, ומובילה דרך התנקות עמוקה אל החופש פשוט להיות ...

לפרטים על השיטה המרתקת הזאת, אתם מוזמנים לקרוא את המאמר "ריבירסינג - לנשום מעבר למחסומים".

הסדנה הקרובה תתקיים בגבעתיים ביום חמישי ה-25 לאוקטובר, בין השעות 19:00-22:30, במרכז סדנאות "אשרם בעיר".

עלות המפגש - 150 ש"ח, לזוגות - הנחה 20%.
לנרשמים מראש דרך האתר - 120 ש"ח.

להרשמה במחיר מוזל לחצו כאן...

 

מספר מקומות מוגבל - מומלץ להירשם מראש!

לקבלת מידע נוסף אתם מוזמנים להשאיר את הפרטים שלכם או ליצור איתי קשר בטלפון :054-7604837 (מארק)

שם: אימייל: טלפון:
 

השקט שאחרי… המעבר

מאת: ד"ר מארק זלוצ‘ין | פורסם בשעה: 10:20 |

"תנחומי", אמר לי עם חיוך ממזרי חבר טוב שלנו כששמע שאנחנו עוברים לבית חדש.

ובאמת, בצד התרגשות והציפיה, כל המעבר הזה היה כאב ראש לא קטן...

האתגר הראשון הגיע כשגיליתי שבמהלך השנים הפכנו, אני ואשתי,  לבעלים הלא כל כך גאים של אינספור חפצים שונים ומשונים.

החדשות הטובות היו חלק גדול מן הדברים הללו הלך לפח ("למה בכלל שמרנו את זה?", היינו שואלים זה את זו בתמיהה).

אבל למרות כל מלאכת הסינון,  בתוך המשרד (הכבר לא כל כך מרווח :-( ) שלי הלך ונבנה לו מגדל בבל של ארגזים.

עכשיו, ככל שהמגדל גדל ושאר הבית הלך והתרוקן, אני הרגשתי הקלה מסוימת - "נו, ממש רואים כבר את הסוף", הייתי אומר לאשתי. אבל זוגתי החכמה ידעה טוב יותר - "מארק, תחשוב על זה שעוד נצטרך להוציא הכול אחרי שנעבור"...

וזה אכן היה האתגר השני  - ביום שנכנסנו לבית החדש, הסלון הפך לסוג של מחסן ענק ולקח לנו שבועיים עד שהתחלנו סוף-סוף "לראות את הקירות" :-)

אבל מעבר לשני האתגרים הפיזיים הברורים הללו - קודם לארוז הכול, ואז להוציא ולסדר הכול במקום החדש -  נתקלנו גם באתגר השלישי.

גילינו פתאום שכל  שגרת החיים שלנו - כל אותו מערך מורכב ומדויק להפליא של הרגלים ו"קיצורי דרך" שבנינו לעצמנו במהלך השנים - פתאום נעלמה כלא הייתה, ועכשיו אנחנו מתחילים לאט לאט לבנות אותה מחדש.

וזה מתחיל מדברים קטנים  - "איפה שמנו את הקינמון" אני שואל את עצמי תוך כדי בישול הקוואקר לארוחת הבוקר - וממשיך לדברים קצת יותר גדולים שעד עכשיו תפסנו כמובנים מאליהם -  מקניית הרהיטים לבית החדש ועד  למציאת המטפלת לקטנה.

זהו טבעם של "מעברים" - הם תמיד מצריכים סוג של "פירוק הישן" שאחריו באה "הבניה מחדש" -  בין אם ברמה פיזית או ברמה מנטלית-רגשית.

ואחרי תקופת המעבר המטלטלת הזאת, חשוב באיזשהו שלב להאט ולהתחיל להתייצב מחדש, "לנוח בתוך השגרה", למצוא מחדש את "המרכז", את תחושת ה'אני'.

וזה בטח לא  מקרי שכל המעבר שלי קרה במקביל  ל"מרתון בעכבות ה'אני' האבוד"  שנכנס עכשיו לשלב הסיום שלו.

הרי בקורס הזה כל אחד מן המשתתפים חווה סוג של "מעבר" פנימי - שכלל גם "פירוק הישן" מאוד מקיף, וגם "בניה מחדש" מעוררת ההשראה.

והיום כבר רואים באופק - גם אצלי וגם אצל משתתפי הקורס -  את שלב ההאטה וההתייצבות, שמתוכו יכול להופיע מה שדלאי לאמה כינה  פעם "סוד האושר וההגשמה" - הלא היא השגרה החדשה...

אותו "השקט שבסוף המעבר"...

האם המסגרת "עושה" את התמונה?

מאת: ד"ר מארק זלוצ‘ין | פורסם בשעה: 11:48 |

הכינור מול הניכור - האם גאון מוזיקלי יכול "לנצח" את ערפול החושים של שעת השיא ברכבת התחתית?

לפני כמה שנים, צוות עיתונאים מ"וושינגטון פוסט" החליט לבדוק את העניין וערך אחד הניסויים הכי הזויים - וגם הכי מפתיעים - שיצא לי להיתקל בהם...

דמיינו לכם את הסיטואציה הבאה:

בוקר אחד, בחור צעיר נכנס לתחנת הרכבת התחתית ונעמד בפינה לידי פח הזבל. הוא פותח תיק קטן, מוציא ממנו כינור, שם את התיק לרגליו (מבלי ששכח לזרוק לתוכו כמה דולרים וקצת כסף קטן, כסוג של סיפתח) ומתחיל לנגן.

עד כאן נשמע סביר, נכון? לא משהו שרובנו לא פוגשים כמעט כל יום...

אבל כאן מגיע הטוויסט...

הכנר הצעיר היה לא אחר מאשר ג'ושוע בל - הנחשב לאחד הכנרים הגדולים שחיים היום - מוזיקאי צמרת שהכרטיסים להופעות שלו עולים מ-100$ ומעלה. ובאותו הבוקר ג'ושוע ניגן כמה מן היצירות הגדולות של כל הזמנים - על אחד הכינורות הטובים שנבנו אי פעם - יצירת מופת של המאסטר האגדי אנטוניו סטרדיווריוס.

אז מה קרה לדעתכם, כששמים את כל היופי הזה לא ב"מסגרת" הרגילה של אולם הקונצרטים, אלא "בלב הסערה" - בתוך שעת השיא ברכבת התחתית של וושינגטון?

  • כמה מבין העוברים ושבים עצרו לדעתם להקשיב לקונצרט המאולתר הזה?
  • וכמה מהם נתנו גם כסף כאות הערכה למוזיקאי המופלא?
  • וגם - שאלה שמאוד הטרידה את מארגני הניסוי - כמה מן העוברים ושבים יכירו את הכנר המפורסם והאם זה יכול ליצור מהומה לא רצויה באמצע שעת השיא?

אז בואו נראה מה קרה שם באמת:

כמו שאתם יכולים לראות מן הסרטון, המציאות עלתה אפילו על התחזיות הכי פסימיות של הצוות.

הקונצרט המאולתר נמשך 43 דקות - ובמהלך שלושת רבעי השעה הללו, 1097 אנשים חלפו על פני "כנר הרחוב" שלנו...

כמה מהם לדעתכם פרגנו לעצמם לפחות דקה לעצור וליהנות מן ההזדמנות הנדירה הזאת - להקשיב לאחד הכנרים הגדולים בעולם?

שבעה...

כן, כן - רק 7 אנשים עצרו, כדי באמת להקשיב...

שלושים ושבעה נתנו כסף - רובם בלי לעצור – ובתום ההופעה ג'ושוע גילה שהרוויח "סכום עתק" של 32 דולר (פלוס כסף קטן).

מה שמשאיר אותנו עם 1070 איש שפשוט עברו ליד – בלי לתת את הדעת למה שקרה ממש מתחת לאף שלהם (תרתי משמע :-( )

אז מה אנחנו יכולים ללמוד מן הניסוי הקצת הזוי הזה?

יהיו כאלה שיסיקו מכאן מסקנות מרחיקות לכת על הערך האמיתי של האמנות האליטיסטית, דוגמת מוסיקה קלאסית...

יהיו אחרים שיראו במקרה הזה עוד הוכחה לניכור המתפשט בחברה שלנו – ניכור שהולך ונוגס ביכולת שלנו ליהנות מן הדברים היפים מסביבנו, סוגר אותנו בבועה של חוסר הקשבה וחוסר אכפתיות.

ויש בזה הרבה מן האמת – במיוחד עם נשים לב לפער תהומי בין התגובות של הילדים והמבוגרים בניסוי הזה. כל אחד - כל אחד! - מן הילדים שעברו ליד, שם לב שמשהו חריג קורה כאן, סובב את הראש וניסה לעצור – וברוב המקרים ההורים שאיתם היו עסוקים מדי ואפילו לא טרחו לבדוק מה בדיוק משך את תשומת ליבו של הילד שלהם.

אבל אני חושב שהמסקנה הכי חשובה שאנחנו יכולים להסיק מן הניסוי הזה קשורה קשר הדוק לנושא הגבולות שהתחלתי לדבר עליו לפני כחודש בפוסט "הגבולות הללו - זה אני?".

בעצם, הניסוי הזה מלמד אותנו שהסביבה, הנסיבות, ההקשר – במילים אחרות, "הגבולות" – משחקים תפקיד קריטי ביכולת שלנו לחוות את היופי והעומק.

זה לא שאולם הקונצרטים יוצר את היופי – הרי בתוך ה"מסגרת" הזאת יכולה להתנגן מוזיקה בינוניות וגם יצירות מופת נדירות. אבל בלי המסגרת הזאת אנחנו מאבדים במידה רבה את היכולת "לראות את הדבר האמיתי", כי הרעש – החיצוני וגם הפנימי - פשוט חזק מדי.

וזה כמובן, תופס לא רק לגבי מוזיקה קלאסית, אלא לגבי כל תחום חשוב בחיים שלנו – מבריאות וזמן איכות עם המשפחה ועד לפיתוח עסקי או אימון אישי:

  • אם ניקח לדוגמא מישהו שקונה מנוי לחדר כושר או מצטרף לאיזושהי מסגרת קבועה של פעילות גופנית, נראה שברוב המקרים המסגרת הזאת לא רק עוזרת לו להתמיד, אלא גם מאפשרת לקבל תוצאות הרבה יותר משמעותיות בזמן יותר קצר, בהשוואה למי שעושה זאת באופן עצמאי

    • דוגמא אישית - גם אחרי שנים של תרגול יוגה, כשאני מתרגל בקבוצה עם המורה שלי, העבודה שלי היא הרבה יותר אינטנסיבית ועמוקה , מאשר כשאני מתרגל בבית (אם אני בכלל "מוצא לזה זמן" :-) )
  • זאת גם הסיבה למה אנחנו נוטים לזכור טוב יותר את הסרטים שראינו בבית קולנוע, מאשר סרטים שראינו בבית
  • וכמובן, החוויה של להיות בהופעה חיה של אומן גדול תמיד תהיה "חזקה" לעין שיעור בהשוואה לשמיעת הקלטה - אפילו של אותה הופעה בדיוק - במיוחד אם אנחנו שומעים את ההקלטה על הדרך, "שלא יהיה משעמם".

    • גם היום - שלוש שנים אחרי - אני עדיין נזכר בהופעה המדהימה של לאונרד כהן באצטדיון - לא בדיוק המסגרת הכי אינטימית, אם נחשוב על זה - ברמת גן.
  • וזאת גם הסיבה למה מעט מאוד אנשים מפיקים ערך מלא מן הספרים או "מוצרי מידע" למיניהם, אבל מאידך, אנשים רבים יכולים לקבל תובנות משנות חיים מתהליך אימוןשיכול להסתמך על אותו מידע בדיוק.

בכל הדוגמאות הללו, המסגרת לא "עושה" את התמונה.

אבל היא מכוונת את תשומת הלב שלנו ומאפשרת לנו "להישאר עם התמונה" מספיק זמן, כדי באמת להתחיל לראות אותה.

ואם בתוך התמונה יש את "הניצוץ" – משהו קסום יכול להתרחש באותו הרגע...

מה יוגה יכולה ללמד אותנו על "גבולות"?

מאת: ד"ר מארק זלוצ‘ין | פורסם בשעה: 12:24 |

אחרי שהעליתי שבוע שעבר את השאלה "למה, בעצם, אנחנו צריכים גבולות?", מיד ידעתי שחייב להגיע המשך...

הרי הנושא הזה - שכל כך קרוב לליבו של כל הורה לילדים קטנים - קריטי באותה מידה גם כשמדובר "בילדים גדולים" כמוני וכמוכם.

עכשיו, אחת הבקשות שחזרה על עצמה שבוע שעבר הייתה "מארק, תן דוגמא - משהו שימחיש למה אתה מתכוון..."

כמובן, הראש שלי התחיל מיד להציע לי עשרות של דוגמאות, אבל הפרפקציוניסט שבי עצר את השטף הזה והתעקש על משהו פשוט, אך מקיף:

"תן לי דוגמא אחת, שתסביר הכול בצורה הכי פשוטה שאפשר"

כן, הוא לא עושה לי חיים קלים :-)

אבל אתם יודעים מה, הפעם הנודניק דווקא עזר לי:

לעיתים קרובות, קל לנו יותר למצוא פתרון אחד לבעיה גדולה,
מאשר עשרים פתרונות שונים לעשרים בעיות קטנות.

וזה בדיוק מה שקרה הפעם - תשובה פשוט עלתה מעצמה:

"למה שלא תדבר על יוגה?"

וככל שחשבתי על זה יותר, ככה אהבתי יותר את הרעיון הזה - ראיתי שהדוגמא של יוגה באמת  עוזרת להמחיש את נושא הגבולות בכל כך הרבה רמות...

אז בואו נתחיל עם הדברים הכי מוחשיים, שנמצאים ממש "שעל פני השטח"...

מה קורה למי שבפעם ראשונה עושה יוגה?

הוא או היא פוגשים את הגבולות שלהם בצורה הכי מוחשית שיכולה להיות - דרך הגוף.

מהר מאוד אנו מגלים:

מה אנחנו יכולים לעשות עכשיו,
ומה עוד לא נגיש לנו?

בעצם, אנחנו מתחילים להכיר מקרוב את "מרחב האפשרויות" הזה שנקרא "הגוף שלי".

ודרך המפגש הזה עם הגבולות, אנחנו גם מתחילים להרגיש את הגוף "מבפנים" - את השרירים  והגידים והעור - פתאום זה מקבל "נפח" וחיות שלא היו שם קודם.

וכל זה - דרך המפגש הפשוט עם הגבולות הפיזיים שלנו...

אגב, קל גם להבין מן הדוגמא הזאת למה אני לא מתלהב מן הסיסמה "לפרוץ מעבר לגבולות"...

הרי מה יקרה לנו ביוגה, אם מנסה ליישם את הסיסמה הזאת?

רוב הסיכויים שפשוט נפצע את עצמנו...

ובחברה שלנו, שבה איבדנו את היכולת להקשיב לגוף שלנו, זה קורה על ימין ועל שמאל - על מזרון יוגה וגם מחוצה לו.

הרי כל תחושה לא נעימה - בין אם כאב פיזי או "כאב רגשי" - תמיד מסמנת לנו:

"שימו לב, משהו לא בסדר כאן, משהו יצא מאיזון"

לכן אחד העקרונות המרכזיים ביותר ביוגה הוא "לשהות על הגבול", כלומר להגיע לקצה "מרחב האפשרויות" הנוכחי שלנו, לעצור שם להקשיב...

לשים לב - "מה קורה איתי, כשהגעתי לגבול שלי?"

בעצם, רק בנקודה הזאת מתחיל התרגול האמיתי ...

ועל זה אני עוד אדבר בהרחבה בפוסטים הבאים...

הגבולות הללו – זה אני?

מאת: ד"ר מארק זלוצ‘ין | פורסם בשעה: 12:37 |

עוד מימי פרויד מושג ה"גבולות" היה בין הנושאים ה"חמים" בפסיכולוגיה, ובשנים האחרונות הוא גם הפך לסוג של buzzword בעולם הקואוצ'ינג.

 הביטויים השונים של הטרנד הזה נעים מסיסמאות בסגנון "לפרוץ מעבר לגבולות" שכל כך אוהבים בסדנאות מוטיבציה למיניהן, ועד עבודת עומק עם "אמונות מגבילות" - נושא חשוב בהחלט, שאף עמד במרכז הקורסים שערכתי שנה שעברה.

 

עכשיו, החשיבה הפשטנית נוטה לסווג את הגבולות כמשהו שלילי, משהו שיש לשבור אותו (או לפחות למתוח אותו), אבל האם זאת באמת גישה "בריאה" ואפקטיבית?

כדי לענות על השאלה הזאת, אנחנו חייבים קודם כל להבין

למה אנחנו בכלל צריכים גבולות?

כמו לכל שאלה טובה, יש כאן שתי תשובות (לפחות :-) ):

  1. הראשונה היא תשובה מעשית - בלי גבולות אנחנו פשוט לא יכולים לתפקד.

    הרי כמות האפשרויות היא אינסופית ואנחנו חייבים דרך כלשהי (לפעמים אפילו שרירותית) לצמצם את המרחב העצום הזה.

    ואם מספר האפשרויות גדול מדי - זה פשוט משתק אותנו, אנחנו קופאים המומים, כמו אותו רב-רגליים שלא ידע איזו רגל להזיז ראשונה.

  2. :אבל הסיבה השנייה הרבה יותר מעניינת בעיניי והיא

    הגבולות בעצם מגדירות "מי אני?", את מה שהפסיכולוגים קוראים לו "Sense of Self" - "תחושת האני".

    במילים אחרות - בשביל לדעת "מי אני?", אני חייב לדעת "מי אני לא?", מה נמצא מחוצה לי, ובתהליך אני תמיד פוגש את הגבולות שלי.

האסימון הזה נפל אצלי חזק כשצפיתי בילדה שלי. כמו שההורים בינינו בטח יודעים, הגיל בין 2 ל-4 בערך - ה-terrible two הידוע לשמצה - הוא הגיל של "בדיקת גבולות" בלתי פוסקת.

עכשיו, בהתחלה אני זוכר שזה די הטריף אותי - אחרי שהיא "וידאה" שוב (ושוב ושוב ) - "האם כאן עובר הקו האדום של אבא" - בשלב מסוים הייתי כבר מתחיל לתהות האם היא מתגרה בי, עד שיום אחד זה פתאום נחת עליי.

הבנתי שתכלס לא ממש מעניין אותה "הקו האדום" (כלומר הגבול) של אבא - מה שמעניין אותה באמת זה הגבולות שלה:

  • "מה אני יכולה ומה לא?"
  • "איפה אני יכולה להשפיע על המציאות ואיפה לא?"
  • במילים אחרות 'איפה אני נגמרת ומתחיל 'האחר"?"

בשבילה כל ה"בדיקת גבולות" הזאת - זה משחק מרתק של גילוי עצמי (המשחק האולטימטיבי, אם תשאלו אותי thumbs up).

וברגע שתפסתי זאת, גם התפיסה שלי לגבי הגבולות האישיים שלי התחילה להשתנות - זה הפך להרבה יותר קליל וקונדסי.

כן, אני עדיין נופל לא מעט פעמים למלכודת של "הרדיפה אחרי המטרה", של "לקחת את זה אישי", אבל לעיתים יותר ויותר קרובות אני גם זוכר לעצור, להרפות, לחייך ולהגיד לעצמי

"אופס, נתקלתי בגבול שלי - מעניין, לא ידעתי שאני נגמר כאן..."

   

האם גם אתם "משכנתם" את הזמן שלכם?

מאת: ד"ר מארק זלוצ‘ין | פורסם בשעה: 13:06 |

"ממש אין לי זמן לעצמי..."

כמה פעמים יצא לכם לשמוע את המילים הללו?

או, אם נהיה ממש כנים, כמה פעמים יצא לכם להגיד לעצמכם את המשפט האבסורדי הזה?

למה "אבסורדי" (שלא להגיד "מזעזע")?

אבסורדי, כי אנו מוצאים זמן לכל כך הרבה דברים אחרי - עבודה, בית, ילדים, חברים, טלוויזיה - בקיצור, כל דבר מלבד לעצמנו...

מזעזע, כי פתאום באמצע החיים אנחנו מגלים שאנחנו חיים "בשביל אנשים אחרים", שהתחלנו לתפוס את עצמנו בתור מעין "מכונה", "כלי", "אמצעי" בדרך לאיזושהי מטרה חיצונית "חשובה":

  • לשלם משכנתא
  • לטפל בילדים
  • לעמוד בציפיות של אנשים קרובים (וגם לא כל כך קרובים)
  • ...

אז מה הפלא שבמוקדם או במאוחר, משהו בתוך "המכונה" פתאום מתחיל "לחרוק"...

משהו בפנים מתקומם נגד היחס הנצלני הזה כלפי עצמנו, ואז מתחיל הבלגן:

  • תסכול מחוסר מימוש עצמי
  • תחושת הצפה
  • כעסים על אנשים מסביב
  • ריבים עם הילדים ועם בני הזוג
  • חוסר מיקוד
  • איבוד מוטיבציה
  • חוסר יכולת לקבל החלטות
  • תחושת "מבוי סתום"

ודרך אגב, זה לא חייב להיות דרמטי ויכול להתבטא כסוג של "התייבשות", כשלאט לאט "הניצוץ" הולך ונעלם והחיים שלנו הופכים בהדרגה ל"אפורים"...

ישנם אנשים שפשוט מוותרים ושוקעים יותר ויותר עמוק לתוך שגרה חסרת המשמעות הזאת...

לאחרים נופל האסימון ו"מבוי סתום" שנקלעו אליו משמש עבורם צלצול השקמה - הם סוף-סוף עוצרים ושואלים את עצמם:

"לעזאזל, איפה אני בכל הסיפור הזה?!"

והשאלה הזאת היא צעד ראשון במה שאני קורה "המסע בעקבות 'האני' האבוד" .

וכמו שכתבתי לפני שבועיים, בפוסט "האם הגדרת מטרות זה סתם “בלבולי שכל”?, בדיוק בנקודה הזאת מתחילה התפתחות האישית האמיתית.

כי בלי השאלות "מי אני?" ו"מה אני רוצה באמת?" כל דבר שנעשה יהיה מוכתב על ידי הסביבה, על ידי האופנה, על ידי מוסכמות, ולא על ידי המהות שלנו.

ואחד הביטויים החשובים של "מציאת עצמנו" הוא החזרת תחושת בעלות על הזמן שלנו, כלומר התחושה ש:

"הזמן שלי באמת שייך לי!"

עכשיו, גם אם ברמה המודעת לרובנו אין שום בעיה לקבל את הרעיון הזה, עדיין בפועל רבים מאיתנו מוצאים את עצמם ב"אוברדרפט של זמן".

לפעמים זה יכול להרגיש כאילו "משכננו את החיים שלנו" ועכשיו הזמן שלנו כבר לא שייך לנו, אלא לכל העולם ואשתו - לבוס, לבני הזוג, לילדים, לחברים - ואנחנו נשארנו "בלי דקה על הנשמה".

אז מה עושים?

האמת, לא סתם השתמשתי במילה "אוברדרפט", כי התחום של ניהול פיננסי היה זה שנתן לי בזמנו רעיון איך יוצאים מן הפלונטר הזה.

בספר הקלאסי "האיש העשיר ביותר בבבל" ("The richest man in Babylon") מופיע אחד העקרונות החשובים ביותר לניהול פיננסי מצליח:

"קודם כל שלמו לעצמכם!" 

מצאתי שהעצה הזאת עובדת נפלא לא רק בנוגע לכסף, אלא גם בנוגע לזמן - ומאז אני תמיד משתדל להתחיל את היום ב"זמן אישי", כלומר משהו שאני עושה אך ורק בשביל עצמי, ולא בשביל מישהו אחר.

תוך כדי גיליתי שהדבר יכול להיות די מאתגר - שימו לב לשלל של אמונות מגבילות שונות שצפות על פני השטח מעצם  המחשבה להשקיע זמן בעצמכם לפני שמשקיעים זמן באחרים.

ואם תנסו מחר בבוקר לעשות זאת בפועל - לשבת רבע שעה ולעשות משהו רק בשביל עצמכם - שימו לב כמה "קולות" יתעוררו לכם בראש, שינזפו בכם וידרשו מכם "להפסיק להתעסק בשטויות" ולהתחיל לתת את הדעת על "הדברים החשובים באמת".

ולכן השחרור של מצבור האמונות המגבילות הללו מהווה חלק קריטי בדרך למציאת "המרכז" שלנו ויצירת חיים מספקים באמת, וזה יהיה גם חלק חשוב מן העבודה שנעשה בקורס “מרתון בעקבות 'האני’ האבוד” שיתחיל שבוע הבא.

אז אם אתם רוצים להוציא את עצמכם מ"אוברדרפט של זמן" ולהחזיר לעצמכם את "הזמן המושכן", אתם מוזמנים להצטרף עכשיו למסע שלנו.

נ.ב. לפרטים על הקורס (כולל "הניסוי המטורף" שלי בנוגע למחיר הקורס) אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט מורה נבוכים לקורס “מרתון בעקבות ה’אני’ האבוד”

נ.נ.ב. לפני כשנה הקלטתי וידאו עם תהליך M-Focusing  מיוחד, בדיוק בשביל בעיית "אוברדרפט של זמן" - לצפייה לחצו כאן...

מורה נבוכים לקורס "מרתון בעקבות ה'אני' האבוד"

מאת: ד"ר מארק זלוצ‘ין | פורסם בשעה: 12:53 |

וואו, איזו התרגשות!

אני כבר לא זוכר מתי פעם אחרונה קיבלתי כזה גל של תגובות, כמו שעורר הפוסט על "הניסוי המטורף" שכתבתי שלשום.

מיילים, תגובות בבלוג, בקשות לשריון מקום (20 נכון לכרגע), שיתוף מרגש במיוחד של אחת התלמידות הוותיקות והמון שאלות, שאלות, שאלות...

ומכיוון שהיו הרבה שאלות שחזרו על עצמן, חשבתי שכדאי פשוט לרכז את כל התשובות בפוסט אחד.

אז מהן השאלות שעלו?

  1. " האם הקורס הזה יעזור לי בבעיה הספציפית שחשוב לי לפתור?"
  2. "איך הקורס בנוי ?"
  3. "כמה זמן צריך להשקיע?"
  4. "מה יהיו הנושאים שנעבוד עליהם?"
  5. "מהי ההשקעה 'הנכונה' עבורי?"

אז בוא נראה:

1. האם הקורס הזה יעזור לי בבעיה הספציפית שחשוב לי לפתור?

הייתי אומר שכדאי לכם להצטרף לקורס אם אחד או יותר מן הדברים הבאים נכונים לגביכם:

  • אתם מרגישים תקיעות וחוסר מימוש עצמי בחיים שלכם
  • אנשים אחרים תופסים אתכם כ"מצליחים בחיים", אבל אתם עדיין מרגישים ריקנות וחוסר סיפוק
  • יש לכם "יותר מדי דברים על הצלחת" וקשה לכם להתרכז ולהתמיד
  • אתם סובלים מדחיינות
  • אתם מתחילים פרויקטים חדשים ומהר מאוד מתעייפים או מאבדים עניין
  • אתם נמצאים "על פרשת דרכים" חשובה בחיים שלכם ומתקשים לבחור כיוון
  •  היחסים שלכם עם אנשים קרובים - בני זוג, ילדים, הורים - מאוד טעונים ו"מרוקנים" אתכם מבחינה רגשית
  • אתם כבר עוסקים בהתפתחות אישית/עבודת מודעות  ורוצים לקחת את זה לשלב הבאה

 

2. איך הקורס בנוי?

כאמור, הקורס כולו מתקיים דרך האינטרנט ונמשך 10 שבועות. בכל שבוע אתם עומדים לקבל הקלטת וידיאו ואודיו, שכוללת הרצאה על נושא השבוע יחד עם מספר תרגילים/התנסויות מעשיות שיאפשרו לכם ליישם בצורה פשוטה ומסודרת את הרעיונות של ההרצאה. הפורמט הזה מאפשר לכם בעצם לקחת חלק בתהליך המרתק הזה מבלי לצאת מן הבית ובזמן שלכם.

בנוסף להקלטות שבועיות, יהיה לנו פורום אינטראקטיבי, שבו תוכלו לשתף אותי ואת שאר החברים שלכם למסע בחוויות שלכם וגם לשאול שאלות. חשוב לציין, שההרשמה לפורום תהיה בעילום שם, כדי שתרגישו חופשי לדבר על כל נושא שתרצו. וכמובן, אם תתעורר לכם שאלה אישית שתעדיפו לשאול אותי באופן ישיר, תוכלו לעשות זאת באמצעות המייל.

 

3. כמה זמן צריך להשקיע?

הקורס כאמור נמשך 10 שבועות, וכדי לקבל ממנו את המקסימום, אני ממליץ להשקיע כחצי שעה ביום לתרגול ויישום החומר הנלמד.

 

4. מה יהיו הנושאים שנעבוד עליהם?

הנושאים של הקורס מתחלקות בעצם לשני תחומים עיקריים:

  1. לימוד מעמיק של טכניקות מתקדמות של M-Focusing
  2.  ושימוש ב"ארגז הכלים" הזה לצורך "פינוי פסולת רגשית" בכל תחומי החיים שלכם

להלן כמה מן הנושאים היותר ספציפיים שנלמד בקורס:

  • פיתוח אינטליגנציה רגשית
    • נכיר את שפת הרגשות, נבין מה המטרה שכל רגש משרת ומה אנחנו יכולים ללמוד מן הרגשות שלנו
    • בנוסף, נפתח מספר “מיומנויות פנימיות” פשוטות לשחרור חסימות רגשיות-אנרגטיות
  • חווית הזרימה (flow)
    • מה זה בעצם ואיך M-Focusing מאפשר לנו לחוות את על בסיס יומיומי
  • עבודה עם "חלקים"
    •  נראה שהאישיות שלנו זה לא דבר שלם ואחיד, אלא אוסף של חלקים שונים שנמצאים באינטראקציה מתמדת אחד עם השני, וביחד יוצרים את התופעה המורכבת הזאת שנקראת "אני"
    • נלמד גם לפתור קונפליקטים פנימיים על ידי יצירת "דיאלוג" בין חלקים עם שאיפות מנוגדות
  • תפיסת "עצמי" כמרחב
    • זוהי מיומנות חשובה ביותר המאפשרת לנו למצוא את המרכז הפנימי היציב, שלא מופרע לא על ידי הסביבה ולא על ידי ריבוי החלקים הפנימיים
  • מטרות אוטנטיות
    • נלמד איך  הגוף שלנו עוזר לנו להבדיל בין מטרות אמיתיות ואוטנטיות - שמבטאות את המהות שלנו ומביאו סיפוק עמוק - לבין מטרות מלאכותיות שנכפות עלינו על ידי הסביבה
  • המגבלות של כוח הרצון
    • נבין למה כוח הרצון שלנו זה משאב מוגבל ולא אפקטיבי, ובמה כדאי להשתמש במקומו
  • זיהוי ושחרור של אמונות מגבילות
    • אלה בעצם הדברים שלרוב מנהלים אותנו, מבלי שבכלל נשים לב אליהם ו-M-Focusing .מספק לנו מספר כלים  פשוטים ויעילים לשחרורם
  • Handsfree М-Focusing
    • תהליך מתקדם המתבסס על עבודה ממוקדת של תשובת הלב ללא הפעלה פיזית של הנקודות

 

5. מהי ההשקעה "הנכונה" עבורי?

כמו שכמה אנשים ציינו בתגובות שלהם, "הניסוי המטורף" שלי הוא פחות "תמים" ממה שיכול להיראות במבט ראשון.

בעצם, אפשר להגיד ההחלטה לגבי גודל ההשקעה בקורס היא המשימה הראשונה של הקורס ולהחלטה הזאת יש השפעה מכרעת על עומק והיקף התוצאות שתקבלו בהמשך.

כאמור, אין כאן תשובה "נכונה לכול" והשאלה המרכזית  שכדאי להסתמך עליה בהחלטה שלכם הינה:

"מהו גודל ההשקעה שיגרום לי 'לעשות, ולא לנסות', כלומר למצות את התהליך הזה עד הסוף ולקבל את אותן התוצאות שבשבילן אני מצטרף אל המסע הזה?"

אני ממליץ לכם לתת לשאלה הזאת את הכבוד המגיע לה, כי המשמעות העמוקה שלה היא בעצם:

"כמה אני 'שווה' בעיניי עצמי?"

נ.ב. בסוף שבוע הזה אני יוצא לחופשה קצרה עד יום ראשון, ומיד אחרי שאחזור נתחיל את ההרשמה לקורס.

נכון לכרגע, 20 איש כבר שריינו לעצמם מקום בקורס, והמקומות הולכים ונתפסים במהירות. כך שאם אתם גם מתכוונים להצטרף למסע שלנו, אני ממליץ לכם למלא כבר עכשיו את טופס שריון מקום.

נ.נ.ב. הזכרתי את השיתוף המרגש ששלחה לי בפייסבוק אחת התלמידות הוותיקות, שגם הייתה מאוד נדיבה והסכימה שאצטט אותה כאן בבלוג:

 

"הניסוי המטורף" שלי

מאת: ד"ר מארק זלוצ‘ין | פורסם בשעה: 12:48 |

It's not knowing what to do,
It's doing what you know.

Tony Robbins

שבוע  שעבר סיפרתי לכם על המסע המרתק שעומד להתחיל ב-20 למאי – קורס אינטרנטי חדש שאני קורא לו "מרתון בעקבות ה'אני" האבוד".

כזכור, מדובר בקורס ייחודי שעוד לא היה כמותו בארץ - הן מבחינת העומק שלו והן מבחינת האפקטיביות של הכלים שילמדו בו.

אבל מעבר לייחודיות של התכנים שלו, הקורס הזה יהיה גם פריצת דרך בבחינת התמחור שלו. בקורס הזה החלטתי להוציא לפועל רעיון חדשני שחשבתי עליו כבר זמן מה – סוג של ניסוי מטורף ששובר את כל המוסכמות בתחום.

אז תיכף אני עומד לספר על הניסוי המטורף הזה, אבל לפני הייתי רוצה לשתף אתכם מה הוביל אותי לרעיון הזה.

וזה מתחיל בשאלה שהתחבטתי איתה הרבה שנים:

"איך זה דווקא היום, כשיש שפע כזה של מידע איכותי וזמין על כל היבט אפשרי של איכות החיים – פיזי, רגשי, מנטלי ורוחני - משום מה "השגרה מנצחת" והכוונות הטובות לא מתורגמות לתוצאות מוחשיות בשטח?"

אם ייצא לכם כבר לצפות בהרצאה שלי ב"כנס הלמידה" שהתקיים לפני כחצי שנה, אז אתם כבר ש"ידע הוא לא כוח" - שלמידע בפני עצמו אין שום יכולת ליצור שינוי, ושבדרך מ"הבנה" ל"תוצאה" יש כמה שלבים חשובים שאסור לדלג עליהם.

במילים אחרות, מילון עברי-איטלקי על המדף לא הופך אתכם לדוברי איטלקית שוטפת, ומציאת מתכון לעוגת שוקולד-תפוז מהממת לא מבטיחה שהערב תוכלו ליהנות ממנה, ושיתופים נלהבים של החברים שלכם מן הטיול שלהם באיזו פינת חמד לא מוכרת בגליל לא בהכרח יגרמו לכם לנסוע לשם בסוף שבוע הקרוב (או בכלל אי-פעם, לצורך העניין).

כמובן, זה נכון גם לגבי שפע המידע שקיים היום באינטרנט – אתרים, בלוגים, ספרים אלקטרוניים, וובינרים, וידאו כו'.

הרי כמה פעמים קרה לכם שנתקלתם באיזשהו מידע חדש וחשבתם לעצמכם

"וואו, זה בדיוק מה שאני צריך עכשיו!"

ואז שמרתם את קישורים, הורדתם את הספר, נרשמתם לקורס ו... כלום...

כל המידע המדהים הזה פשוט מעלה אבק אי שם בנבכי המחשב או "תויג ונשכח" בתיבת הדואר שלכם.

וגם אם אתם כבר משקיעים את הזמן וקוראים את החומרים הללו, כמה מכם יכולים להגיד שגם יישמתם משהו ממה שלמדתם?

כמובן זה לא צריך להפתיע אותנו, אם ניזכר שבעצם יש לנו שלושה מוחות  - קליפת המוח, מערכת לימבית ("המוח הרגשי") וגזע המוח - ומה שמנהל אותנו רוב הזמן זה ה"מוח הרגשי". חשוב גם לזכור את "המוח הרגשי" ממש לא מעניינים כל אותם "אוצרות" של מידע שנמצאים במרחק של קליק מאיתנו. יש לו קריטריונים משלו למה חשוב וממה אפשר להתעלם.

אז איך אתם יכולים לדעת עד כמה נושא מסוים – בריאות, יחסים, מימוש עצמי – חשוב ל"מוח הרגשי" שלכם?

ישנה שאלה פשוטה מאוד שאתם יכולים לשאול את עצמכם:

"כמה הייתם מוכנים לשלם בשביל זה?"

השאלה הפשוטה הזאת יכולה לספק לנו שפע של מידע על עצמנו - לא "מה היינו רוצים לחשוב על עצמו", אלא "איך אנחנו באמת" -  והיא חושפת בפנינו את סדר העדיפויות האמיתי של המוח הרגשי שלנו.

כמובן, למספר בפני עצמו אין שום משמעות, כי כל אחד ואחד מאיתנו נמצא במצב שונה:

  • ישנם אנשים עבורם אפילו סכום צנוע  יחסית של מאה שקל מסמן ערך גדול וגורם למוח הרגשי שלהם לצאת לפעולה.
  • ומצד שני, יש גם כאלה שעבורם משהו ששילמו עליו אלפי דולרים עדיין לא נתפס כבעל ערך משמעותי, וכתוצאה מזה "מעלה אבק על המדף".

וההבחנה הזאת זה בדיוק מה שהביא אותי לרעיון של "הניסוי המטורף" שלי.

אמרתי לעצמי:

 "כדי לעזור למשתתפי הקורס לי לקחת ממנו את המקסימום, ההשקעה שלהם בקורס צריכה לשקף עד כמה הנושא והמטרות של בקורס חשובים להם.

אז תן לכל אחד לקבוע בעצמו את גודל ההשקעה..."

עכשיו, אני חייב להודות, כשסיפרתי על הרעיון הזה לכמה קולגות, התגובות שקיבלתי היו... איך אני אגיד... "סקפטיות", בלשון המעטה.

אחד מהם (ידיד טוב שהרגיש בנוח לא להיות "מנומס" בעניין הזה) אמר לי:

"מארק, התחרפנת על כל הראש – לא עושים דברים כאלה.
סדנה כזאת צריכה לעלות מינימום 2000 שקל, אבל אם תיתן לאנשים לקבוע בעצמם את המחיר, הם ינצלו את זה לרעה וישלמו לך פרוטות"

אז למה, בכול זאת, למרות כל התגובות הללו, החלטתי בכל זאת לתת לזה צ'אנס?

כי אני מאמין שהמוכנות שלנו להשקיע – כסף, זמן, אנרגיה – היא אינדיקציה מצוינת למה נפיק מן התהליך. ולכן זה ברור לי שמי שרוצה להשיג תוצאות, יבחר גם להשקיע בהתאם.

כי כמו ששרו "New Radicals":

"You only get what you give..."

לפני שהחלטתי לעשות את הניסוי המטורף שלי, תכננתי לתמחר את הקורס ב-2500 ש"ח, אבל במסגרת הניסוי שלנו, אתם קובעים בעצמכם  כמה להשקיע, כלומר כל אחד מכם יכול להחליט בעצמו:

"כמה זה חשוב לי וכמה כדאי  לי להשקיע בקורס, כדי לשלוח את המוח רגשי שלי לפעולה?"

עכשיו עוד נקודה חשובה - החלטתי להגביל את הקבוצה ל-20 האיש, כדי שאוכל להיות מספיק זמין לכל המשתתפים של הקורס – אז אם אתם רוצים לקחת חלק במסע המשותף שלנו, אני ממליץ לשריין לעצמכם מקום על ידי מילוי הטופס הבא:


שם אימייל טלפון
איזה סכום בכוונתך להשקיע בקורס?

אז זה הסיפור – המסע שלנו כאמור יתחיל ב-20 למאי וימשך 10 שבועות, וההרשמה לקורס תתחיל שבוע הבא.

אז כמו שאומרים  "כל הקודם – זוכה"...

 

האם הגדרת מטרות זה סתם "בלבולי שכל"?

מאת: ד"ר מארק זלוצ‘ין | פורסם בשעה: 17:31 |

לפני כשנה וחצי, באחד הקורסים שהעברתי בצפון, ניגשה אליי תלמידה - מאמנת מצליחה בעצמה - ושאלה שאלה קצת מפתיעה:

" מה הגישה שלך להגדרת מטרות ויעדים בחיים?"

חשבתי לרגע ואז עניתי:

"בצורה שעושים את זה בדרך כלל - זה חסר משמעות..."

ראיתי מבט תמוה בעיניה והוספתי:

"אין טעם לשאול בן אדם מה הוא רוצה, כל עוד הוא לא יודע מי הוא..."

תרשו לי להסביר למה אני מתכוון.

אם מישהו שואל אותנו, "מה אתם רוצים?" הנטיה הטבעית שלנו היא לחפש "תשובה נכונה", תשובה שאפשר לנסח במילים.

אבל, כמו שאתם כבר יודעים, המילים הם רק קצה הקרחון, כי  השאלה הזאת מתייחסת בעצם לצורך שלנו לבטא את עצמנו - את המהות שלנו -  לכן התשובה שלה נמצאת ברובד הלא-מילולי - הרגשי, החוויתי - כל אותם דברים לרובנו מאוד לא קל "לתפוס", ועוד יותר מאתגר לנסח במילים.

וכל עוד הרובד הלא-מילולי הזה "חסום", לא נגיש למודעות שלנו, כל "המטרות" שלנו תבואנה מן הראש ותהיינה לרוב מוכתבות על ידי "תכנות חיצוני" - כל אותם "צריך", "חייב", "נכון", "אופנתי" וכו', איתם הסביבה שוטפת לנו את המוח מן היום שאנחנו נולדים.

במילים אחרות, המטרות שבאות "מן הראש" ולא "מן בטן" הן לרוב מטרות מלאכותיות, מוכתבות על ידי הסביבה.

באופו לא מפתיע, כשאנחנו מגדירים את מטרות שלנו בצורה כזאת, בדרך כלל קורה אחד מבין השנים:

  1. זה הולך ממש קשה, כל פעולה מלווה במיליון התנגדויות פנימיות, חבלה עצמית, דחיינות וכו', ובסופו של דבר אנחנו פשוט מתעייפים ומוותרים
  2. אם אנחנו ממש נחושים, בסופו של דבר אנחנו נשיג את המטרה, רק כדי לגלות שזה לא ממש מספק אותנו, זה לא עושה אותנו ליותר מאושרים

אז מה האלטרנטיבה?

האלטרנטיבה היא מה שנקרא באומנויות הלחימה המזרחיות "לנוע מן המרכז", כלומר לפעול לא מתוך מטרות מלאכותיות שבאות מן הראש, אלא מתוך הרצונות האמיתיים שלנו, מן החיבור העמוק ל"מה באמת חשוב לי בחיים?".

וכשאנחנו עושים את סוויץ' הזה, הכול משתנה מן הקצה אל הקצה - וכשאנחנו מונעים מן "המרכז", הדברים מתחילים לזרום באופן טבעי, ולפעמים זה מרגיש כאילו הם פשוט קורים מעצמם.

זה דומה לרכיבה על אופניים - אם יצא לכם ללמוד לרכב בלי גלגליות, אתם בטח זוכרים שבהתחלה הייתם די לחוצים, והראש כל הזמן ניסה לשלוט בתהליך - וכתוצאה מזה נפלתם- שוב ושוב ושוב...

(דרך אגב, אם תהיתם, למה ההתערבות הזאת של הראש רק מפריעה, ההסבר הוא פשוט מאוד - החלק החושב שלנו הוא איטי מדי והוא פשוט מוצף על ידי מיליון גירויים סותרים).

ואז בברגע מסוים אנחנו תופסים את זה - מוצאים את שיווי המשקל, את "המרכז" - ופשוט נוסעים - בלי להתאמץ ובלי לחשוב.

למה אני בכלל מספר לכם על זה?

כי מה שנכון לגבי רכיבה על אופניים, נכון גם לכל תחום אחר בחיים.

כשאני שואל אנשים שמתעניינים ב-M-Focusing, אילו בעיות היו רוצים לפתור בעזרת השיטה הזאת, ישנן מספר תשובות שחוזרות על עצמן בצורה כזאת או אחרת:

  • "חוסר מימוש עצמי..."
  • "תחושת תקיעות..."
  • "דחיינות..."
  • "חוסר מיקוד..."
  • "יחסים טעונים עם אנשים קרובים..."

ועם השנים גיליתי מאחורי כל הבעיות הללו מסתתרת אותה סיבה משותפת"'טשטוש תחושת ה'אני" שדיברתי עליה בהתחלה.

מצד שני, ברגע שבן אדם "מוצא את המרכז", לומד להקשיב לעצמו ברמה העמוקה ביותר, רוב הבעיות הללו – בין במישור האישי, המקצועי, הכלכלי או הזוגי – מתחילות להתמוסס מעצמן, כי בן אדם מתחיל לפעול ממקום הרבה יותר יציב ובטוח, והתוצאות, כמובן, לא מאחרות לבוא.

עכשיו, במהלך השנה וחצי האחרונות, העברתי הרבה קורסים אונליין - בפורמטים שונים שכללו ווידאו, אודיו וובינרים. וכמובן, מן הרגע הראשון שהתחלתי לעבוד עם הפורמט הזה, רציתי להביא לקורסים האינטרנטיים שלי את העומק הזה שאני שואף אליו בעבודה שלי ב"עולם האמיתי".

אני חייב להודות - בהתחלה חשבתי שזה בלתי אפשרי, חשבתי שבקורסים כאלה צריך להסתפק במתן מידע ורכישת כלים, אבל קשה "לצלול לעומק".

אבל מתוך הניסיון הרב שצברתי בהנחיית קורסים אונליין, יחד עם ההתנסות האישית שלי בקורסים של מאמנים מובילים מחו"ל, ראיתי שלא רק שהפורמט האינטרנטי מאפשר להגיע לאותה רמת עומק, אלא לפעמים הוא אפילו יותר אפקטיבי, מכיוון שהוא נותן הרבה יותר מרחב גם לעבודה עצמאית, וגם לדיאלוג המפרה בין המשתתפים.

עכשיו, אם נחזור ל-M-Focusing - כמו שאתם בטח כבר יודעים מנסיונכם האישי, מדובר בכלי פשוט ועוצמתי לשחרור מדפוסים מגבילים ומטענים רגשיים שליליים.

אבל עוצמתי ככל שיהיה, הרי מדובר בסופו של דבר בכלי עבודה (אני אוהב לדמות אותו לאת חפירה :-) ) ולכן השאלה המתבקשת היא:

מה אתם עושים עם הכלי זה?
לאיזו מטרה אתם משתמשים ב"את חפירה" הזה?

ישנם אנשים שפשוט נהנים לחפור, אתם יודעים, כסוג של פעילות גופנית (חלקם אף הופכים למה שאני קורה "החופרים הכרוניים" :-))

אבל אפשר ללמוד להשתמש בכלי הזה ואז לצאת איתו לחפש אוצר...

וזה בדיוק מה שאני מזמין אתכם לעשות - להצטרף אלי אל המסע המרתק:

החיפוש אחרי האוצר היקר מכול – "המרכז" שלכם - החיבור שלכם אל עצמכם ברמה העמוקה והאותנטית ביותר.

המסע המשותף שלנו יתחיל ב-20 למאי ויימשך 10 שבועות, במהלכם תהיה לכם הזדמנות נדירה להפריד בין העיקר לטפל בחיים שלכם ולשחרר את כל אותם המטענים הרגשיים שמוציאים אתכם משיווי משקל פנימי.

עכשיו, אני יודע בוודאות שהמסע הקבוצתי הזה יהווה תהליך ייחודי לגמרי – עד היום לא הייה בארץ אף קורס אינטרנטי שאפילו מתקרב לזה גם מבחינת העומק וגם מבחינת הדיוק והאפקטיביות של הכלים שאנחנו הולכים להשתמש בהם.

אבל יש עוד דבר ייחודי לגמרי לגבי הקורס הזה – אותו "ניסוי מטורף" שהזכרתי לכם בווידאו האחרון – וזה קשור לשאלה שהרבה מכם אולי כבר שואלים את עצמכם:

כמה עולה "כרטיס טיסה"?

וזה בדיוק מה שאני הולך לספר לכם בתחילת שבוע הבא:

אני עומד להציע לכם "הצעה שאי אפשר לסרב לה" שאף אחד בתחום של התפתחות אישית - לא בארץ ולא בעולם - עוד לא העז להציע.

אז נשתמע בקרוב...

"הסוד הקטן" של החיים

מאת: ד"ר מארק זלוצ‘ין | פורסם בשעה: 12:49 |

אתם יודעים, הרבה פעמים כשאני מגיע לאיזה אתר חדש, אני נתקל בהבטחה השחוקה

"אנחנו נגלה לך את הסוד הגדול של..." 

בינינו, אני לא כל כך מאמין ב"סודות הגדולים" הללו - באותו "דבר אחד שאתם לא יודעים" שרק אם תדעו, חייכם יהיו "דבש", או, כמו שאמר פעם ידיד שלי - "תהיו גבוהים, בלונדיניים, עם מיליון דולר בבנק"...

מה שכן, אני מאמין גדול ב"סודות קטנים", והיום הייתי רוצה לדבר על אחד החשובים - אם לא החשוב -  ביניהם.

במבט ראשון, הסוד הזה הוא מאוד פשוט - כמעט מובן מאליו...

וזה אולי האתגר - שהוא כל כך "מובן"..

אבל כמו שאתם כבר יודעים, בין "הבנה" לבין "יישום" יש בדרך כלל פער גדול...

וכדי לגשר על הפער הזה, אנחנו צריכים לעשות משהו שונה - ולפעמים אפילו את ההיפך הגמור - ממה שאנחנו רגילים לעשות בדרך כלל...

אז מה זה "הסוד הקטן" החמקמק הזה?

הסוד הזה הוא "הקשבה".

אותה חוויה נדירה שבה אנחנו עוצרים לכמה רגעים ומשחררים את הציפיות ואת האג'נדות שלנו ..

"מקשיבים לשקט שבין המילים..."

מקשיבים לאדם שמולנו, מקשיבים לקולות הציפורים שבחוץ, מקשיבים לעצמנו...

מפסיקים את המרדף המטורף אחרי "משהו טוב יותר" ומפרגנים לעצמנו את המרחב של "להיות עם מה שיש".

וזה כל כך קל לשכוח את "הסוד הקטן" זה (מי כמוני יודע :-) ).

אז מדי פעם אני מזכיר לעצמי:

"תאט, תנשום, תרפה ותקשיב..."

וגם אם אני שוכח לעשות זאת, החיים כבר דואגים ל"צלצול השכמה" - בדיוק כמו שקרה לי שבוע שעבר.

אז עכשיו אני ב"תקופת הקשבה" וכחלק מן התהליך הזה, חשוב לי מאוד להקשיב גם לכם  - ובפרט לשמוע את דעתכם על קורס וידאו "מבוא לשיטת M-Focusing" שצילמתי ופרסמתי כאן בחודשיים האחרונים.

היום בבוקר ישבתי והכנתי שאלון קצר לגבי הקורס הזה - מאוד אשמח אם כל מי שצפה בקורס (גם אם צפיתם רק בחלק מן הוידאוים) יוכל להשקיע 5 דקות מזמנו ולענות על מספר שאלות פשוטות:

למילוי השאלון...

תודה מראש לכל מי שיבחר לשתף...

 

נ.ב. מי שצפה בוידאו האחרון של הקורס בטח זוכר שהבטחתי לפתוח אחרי פסח קבוצת לימוד חדשה - מבוססת על איזה רעיון קצת מטורף מן הסוג של "היי, לא עושים דברים כאלה" - רעיון שאני משתעשע איתו כבר די הרבה זמן וסוף-סוך החלטתי לתת לזה צ'אנס.

אז ממש בימים אלה אני עובד על זה, והפידבקים שלכם לגבי קורס מבוא ממש יעזרו לי בתרגום הרעיון הזה לתכלס.  אחרי שאקשיב לתגובות שלכם, אני מעריך שתוך שבוע אוכל לספר לכם את כל הפרטים על "הניסוי המטורף" שלי :-)