האם המסגרת "עושה" את התמונה?

מאת: ד"ר מארק זלוצ‘ין | פורסם בשעה: 11:48 |

הכינור מול הניכור - האם גאון מוזיקלי יכול "לנצח" את ערפול החושים של שעת השיא ברכבת התחתית?

לפני כמה שנים, צוות עיתונאים מ"וושינגטון פוסט" החליט לבדוק את העניין וערך אחד הניסויים הכי הזויים - וגם הכי מפתיעים - שיצא לי להיתקל בהם...

דמיינו לכם את הסיטואציה הבאה:

בוקר אחד, בחור צעיר נכנס לתחנת הרכבת התחתית ונעמד בפינה לידי פח הזבל. הוא פותח תיק קטן, מוציא ממנו כינור, שם את התיק לרגליו (מבלי ששכח לזרוק לתוכו כמה דולרים וקצת כסף קטן, כסוג של סיפתח) ומתחיל לנגן.

עד כאן נשמע סביר, נכון? לא משהו שרובנו לא פוגשים כמעט כל יום...

אבל כאן מגיע הטוויסט...

הכנר הצעיר היה לא אחר מאשר ג'ושוע בל - הנחשב לאחד הכנרים הגדולים שחיים היום - מוזיקאי צמרת שהכרטיסים להופעות שלו עולים מ-100$ ומעלה. ובאותו הבוקר ג'ושוע ניגן כמה מן היצירות הגדולות של כל הזמנים - על אחד הכינורות הטובים שנבנו אי פעם - יצירת מופת של המאסטר האגדי אנטוניו סטרדיווריוס.

אז מה קרה לדעתכם, כששמים את כל היופי הזה לא ב"מסגרת" הרגילה של אולם הקונצרטים, אלא "בלב הסערה" - בתוך שעת השיא ברכבת התחתית של וושינגטון?

  • כמה מבין העוברים ושבים עצרו לדעתם להקשיב לקונצרט המאולתר הזה?
  • וכמה מהם נתנו גם כסף כאות הערכה למוזיקאי המופלא?
  • וגם - שאלה שמאוד הטרידה את מארגני הניסוי - כמה מן העוברים ושבים יכירו את הכנר המפורסם והאם זה יכול ליצור מהומה לא רצויה באמצע שעת השיא?

אז בואו נראה מה קרה שם באמת:

כמו שאתם יכולים לראות מן הסרטון, המציאות עלתה אפילו על התחזיות הכי פסימיות של הצוות.

הקונצרט המאולתר נמשך 43 דקות - ובמהלך שלושת רבעי השעה הללו, 1097 אנשים חלפו על פני "כנר הרחוב" שלנו...

כמה מהם לדעתכם פרגנו לעצמם לפחות דקה לעצור וליהנות מן ההזדמנות הנדירה הזאת - להקשיב לאחד הכנרים הגדולים בעולם?

שבעה...

כן, כן - רק 7 אנשים עצרו, כדי באמת להקשיב...

שלושים ושבעה נתנו כסף - רובם בלי לעצור – ובתום ההופעה ג'ושוע גילה שהרוויח "סכום עתק" של 32 דולר (פלוס כסף קטן).

מה שמשאיר אותנו עם 1070 איש שפשוט עברו ליד – בלי לתת את הדעת למה שקרה ממש מתחת לאף שלהם (תרתי משמע :-( )

אז מה אנחנו יכולים ללמוד מן הניסוי הקצת הזוי הזה?

יהיו כאלה שיסיקו מכאן מסקנות מרחיקות לכת על הערך האמיתי של האמנות האליטיסטית, דוגמת מוסיקה קלאסית...

יהיו אחרים שיראו במקרה הזה עוד הוכחה לניכור המתפשט בחברה שלנו – ניכור שהולך ונוגס ביכולת שלנו ליהנות מן הדברים היפים מסביבנו, סוגר אותנו בבועה של חוסר הקשבה וחוסר אכפתיות.

ויש בזה הרבה מן האמת – במיוחד עם נשים לב לפער תהומי בין התגובות של הילדים והמבוגרים בניסוי הזה. כל אחד - כל אחד! - מן הילדים שעברו ליד, שם לב שמשהו חריג קורה כאן, סובב את הראש וניסה לעצור – וברוב המקרים ההורים שאיתם היו עסוקים מדי ואפילו לא טרחו לבדוק מה בדיוק משך את תשומת ליבו של הילד שלהם.

אבל אני חושב שהמסקנה הכי חשובה שאנחנו יכולים להסיק מן הניסוי הזה קשורה קשר הדוק לנושא הגבולות שהתחלתי לדבר עליו לפני כחודש בפוסט "הגבולות הללו - זה אני?".

בעצם, הניסוי הזה מלמד אותנו שהסביבה, הנסיבות, ההקשר – במילים אחרות, "הגבולות" – משחקים תפקיד קריטי ביכולת שלנו לחוות את היופי והעומק.

זה לא שאולם הקונצרטים יוצר את היופי – הרי בתוך ה"מסגרת" הזאת יכולה להתנגן מוזיקה בינוניות וגם יצירות מופת נדירות. אבל בלי המסגרת הזאת אנחנו מאבדים במידה רבה את היכולת "לראות את הדבר האמיתי", כי הרעש – החיצוני וגם הפנימי - פשוט חזק מדי.

וזה כמובן, תופס לא רק לגבי מוזיקה קלאסית, אלא לגבי כל תחום חשוב בחיים שלנו – מבריאות וזמן איכות עם המשפחה ועד לפיתוח עסקי או אימון אישי:

  • אם ניקח לדוגמא מישהו שקונה מנוי לחדר כושר או מצטרף לאיזושהי מסגרת קבועה של פעילות גופנית, נראה שברוב המקרים המסגרת הזאת לא רק עוזרת לו להתמיד, אלא גם מאפשרת לקבל תוצאות הרבה יותר משמעותיות בזמן יותר קצר, בהשוואה למי שעושה זאת באופן עצמאי

    • דוגמא אישית - גם אחרי שנים של תרגול יוגה, כשאני מתרגל בקבוצה עם המורה שלי, העבודה שלי היא הרבה יותר אינטנסיבית ועמוקה , מאשר כשאני מתרגל בבית (אם אני בכלל "מוצא לזה זמן" :-) )
  • זאת גם הסיבה למה אנחנו נוטים לזכור טוב יותר את הסרטים שראינו בבית קולנוע, מאשר סרטים שראינו בבית
  • וכמובן, החוויה של להיות בהופעה חיה של אומן גדול תמיד תהיה "חזקה" לעין שיעור בהשוואה לשמיעת הקלטה - אפילו של אותה הופעה בדיוק - במיוחד אם אנחנו שומעים את ההקלטה על הדרך, "שלא יהיה משעמם".

    • גם היום - שלוש שנים אחרי - אני עדיין נזכר בהופעה המדהימה של לאונרד כהן באצטדיון - לא בדיוק המסגרת הכי אינטימית, אם נחשוב על זה - ברמת גן.
  • וזאת גם הסיבה למה מעט מאוד אנשים מפיקים ערך מלא מן הספרים או "מוצרי מידע" למיניהם, אבל מאידך, אנשים רבים יכולים לקבל תובנות משנות חיים מתהליך אימוןשיכול להסתמך על אותו מידע בדיוק.

בכל הדוגמאות הללו, המסגרת לא "עושה" את התמונה.

אבל היא מכוונת את תשומת הלב שלנו ומאפשרת לנו "להישאר עם התמונה" מספיק זמן, כדי באמת להתחיל לראות אותה.

ואם בתוך התמונה יש את "הניצוץ" – משהו קסום יכול להתרחש באותו הרגע...

הוסף תגובה...


3 תגובות עבור האם המסגרת "עושה" את התמונה?

עירא

יולי 12th, 2012 at 14:01 הגב

מעניין. אשמח להיות מכותבת.

אור

נובמבר 10th, 2012 at 08:09 הגב

יש פה עוד אלמנט מלבד המסגרת.יש את ההקשר והמיקוד
כשאנו ממוקדים בביצוע משימה אחת אין לרובינו הפניות להיות פתוחים בו זמנית לענין אחר
בזמן מלחמה או שרפה איכות הקצפת בעוגה ממש לא מענין
יש לנו 2 תוכנות כמו שהאור הוא גם גל וגם פוטונים
כך המחשבה שלנו היא גם מרחבית וגם נקודתית
ובזמן משימה שדורשת את כל משאבי הריכוז שלנו היא נקודתית ולא מרחבית כדי להגיע לתוצאות

הוסף תגובה